אין כל מניעה לנהל דו־שיח עם אדם שאיננו עוד, קובעת עמיה ליבליך בפתח ספרה החדש, ויוצאת להרפתקה ספרותית־פסיכולוגית מרתקת, ראשונה מסוגה. את הדו־שיח הזה, הנישא על כנפי הדמיון ופורץ את גבולות הזמן והמוות, היא מנהלת עם הסופרת דבורה בארון. בספר מובא תיאורה של סדרת מפגשים ביניהן, שנערכו כביכול בביתה של בארון שנה לפני מותה.
דבורה בארון (1887–1956), סופרת, מתרגמת ועורכת, הייתה מן הדמויות הבולטות בעלית התרבותית של העלייה השנייה. נתיב חייה, בת רב מעיירה קטנה ליד מינסק, שכבר בגיל צעיר הייתה לסופרת בעלת מוניטין, וכן נושאי יצירתה, עשו אותה לדמות יוצאת־דופן; הסתגרותה הסגפנית עם בתה בדל"ת אמות ביתן, במשך יותר משלושים שנה, והיבטים חידתיים אחרים באישיותה הקנו לה שם של אישה מוזרה ואקסצנטרית. בשאיפתה להתחקות אחר תעלומת אישיותה והתבודדותה רוקמת עמיה ליבליך ביוגרפיה אמנותית רחבת יריעה ומסרטטת דיוקן פסיכולוגי בהיר וחודר של הסופרת.
עם זאת זהו סיפורן של שתי הנשים הכותבות: בעוד דבורה בארון, הגיבורה הראשית, מספרת על חייה, על יצירתה ועל מחשבותיה, נכנסת האחרת, עמיה ליבליך, לדו־שיח וקורעת פתח גם לעולמה שלה.
עמיה ליבליך היא פרופסור לפסיכולוגיה. מרבית ספריה הם רבי־מכר.
