הדג החמישי הוא שלך
הספר אזל!
"'שלום, כלב,' אמרתי. הכלב כשכש קלות בזנבו והמשיך לבחון את סוליות הסנדלים שלי בעניין רב. 'יש להם,' הסברתי לו, 'ריח של קיבוץ.' הכלב הרים את ראשו והביט אלי. היו לו עיניים כהות ומתוקות כמו שוקולד חם. גחנתי ונגעתי בו. 'אתה עובד כאן?' הוא הרים גבה והרטיט את שפמו. 'אמא שלי עובדת כאן, היא עיתונאית. כל השבוע נמצאת בתל־אביב וביום חמישי חוזרת,' הסברתי לו. הוא הניע בזנבו בידידות, קשוב. 'מחר,' הודעתי, 'אני חוזרת הביתה, אבא יחזיר אותי.' יכולתי להישבע שהוא מבין כל מילה. גחנתי ונגעתי בראשו. 'אתה תחכה פה אתי, נכון?' אצבעותי שקעו עמוק לתוך הפרווה השחורה. הוא נשם בשקט, אחר כך נרדם לו. אמא אמרה לי פעם, שאחד הסימנים לכך שמישהו אוהב אותך מאוד זה כשהוא נרדם לידך בשלווה. סימן שיש לו ביטחון מלא בכך שלעולם לעולם לא תעזוב אותו; וכבר שעה ארוכה שהכלב מתנמנם לו כאן בשקט, על כפות רגלי, נושם בשלווה, ואני נושמת לתוכי את ריחו המיוחד ומדמיינת לעצמי כיצד הוא רובץ כך על המרבד שלפתח חדר ההורים."
זהו ספרה הראשון של מיה ירון, ובו היא מתארת את עולם הרגש של ילדה קטנה ואת כמיהתה לאהבת אם.