"מלֶאגרוס, המשורר שנולד על שפת הכנרת במאה הראשונה לפסה"נ, ביקש לשזור להליודורה אהובתו זר של סיגליות לבנות עם הדס ונרקיסים ענוגים וגם שושנים צוחקות. באנתולוגיה הנוכחית ביקשתי אף אני ללקט זר פרחים מגוּון ככל האפשר – גם קוצים וחרולים אינם נעדרים פה – או, במילים אחרות, בחרתי במגוון רחב ככל האפשר של ביטויי אהבה לדורותיהם ומקומותיהם, השונים זה מזה לעתים במידה מופלגת ועם זאת קשורים זה בזה במהותם הפנימית. ברוב המקרים, אף כי לאו דווקא בכולם – אין לי כה הרבה אהבות – בחרתי ביוצרים אהובים עלי, כשנטיית לבי היא אל מה שכיניתי לעיל בשם ביטויי אהבה, זאת אומרת לא התפייטות שכלתנית על הנושא אלא ביטויים של החוויה עצמה, של חידתיותה וחלומיותה, של כלות הנפש, החשֵכה ואש התופת, ההזדהרות, האושר, האסון, הגשמיות והתפשטות הגשמיות. אף זאת, שביטויים כאלה אפשריים בפרוזה לא פחות מאשר בשירה – או, במילים אחרות, השירה אפשר לה במקרים מסוימים לכלול בגבולותיה גם פרוזה, ואפילו פרוזה פילוסופית – ואכן לא נמנעתי מלהביא קצת ביטויים כגון אלה. נטיית לב נוספת שהשתדלתי להיות נאמן לה היא – אם לשוב ולצטט דברי יווני קדמון – זו שניסח אותה ההיסטוריון תוקידידס באמירתו: אנו אוהבים יופי שיש עמו פשטות." פנחס שדה
