עקבים עצירה עקבים. ידיים אצבעות נקישות. גוף מתפתל. נעצר. מתפתל. קול קורא ממעמקים. אישונים נוסעים אל הקול. חוזרים לאדמה. נוסעים לקול. מיתרים אצבעות מיתרים. עץ מכה בעץ. מכה בעץ. זיעה על החולצה. כקולות מים רבים. על השמלה פרחים. על הצוואר ועל החזה. מניפות נעות. נעות. רצוא ושוב מול הפנים. פרצופים. תנועה עצירה. תנועה. חריזה גוף חלל. חריזה. עדינות גסות עדינות. אותיות פורחות באוויר מן העקבים. פורחות באוויר כותבות מילים באוזן ובפה. הלכתָּ שאהבה נפשי. לאן הלכתְּ. תשוקה. תשוקה.

בנימין שבילי יוצא לדרך לבדו ובאמתחתו סיפורי החסידים שחיו בפולין, ספרו של יעקב פרנק וזכרון החורבן היהודי. הוא מבקר בבתי־קברות יהודיים עזובים ובבתי־כנסת שהפכו לספריות עירוניות – והוא נמשך גם אל הכנסיות היפות, אל נגינת העוגבים ואל להט האמונה שהוא מוצא ביַסנה גוּרה, אצל העולים לרגל אל המדונה השחורסיפורי החסידים המשולבים בסיפור המסע – על רקע המקומות שבהם חיו אותם חסידים – מאירים ומעמיקים את חוויות הנוסע ומהדהד מתוכם צליל של עולם חי שהיה ואיננו.ה.

מחבר הרומן יוצא למסע רוחני ביוון, באיטליה וביוגוסלביה לשעבר, כדי למצוא מזור לנפשו וכדי להתחקות אחר זהותו הישראלית־יהודית. בנדודיו הוא פוגש גברים ונשים, המייחלים כולם לתקווה ולישועה מן המלחמה וזוועותיה, מן המוות, מן העוני ומן הבדידות.

"באתי לכאן כדי לכתוב, לא כתיבה עלילתית רגילה שמספרת סיפור ומחקה את מציאות החיים. לא לתאר חיים גלויים אלא עלילה שנעלמת ונגלית, שיש בה הרהורים על הטבע, על אלוהים, על עצמי, על הבדידות. לא לכתוב לפי תוכנית אלא ממעמקי חדוות הנשמה ודכאונה. אני רוצה להתנגד, כי ההסכמה היא לפעמים דפיקות הלב של הגווייה. המחיר יקר, נכנסתי ליער של סכנות, עזבתי את ביתי ומשפחתי, נסעתי לכתוב מה שלבי כותב: תמים, שובב, אכזר ולא שייך."